בשנת 1831 צעד איברהים פאשה בראש צבאו אל תוך סוריה הגדולה, וכך שם קץ למאה שנה של שלטון עות'מאני בשליחות. השלטון שם, במשך עשרות שנים, הופקד בידי חזקים מקומיים — אחמד פאשה אל-ג'זאר בעכו, מוחמד אבו-נבות ביפו — אנשים שניהלו אחוזות פרטיות משלהם, בכוח משלהם ובסידורי מיסים משלהם, וכפופים לאיסטנבול רק בשם. איברהים פאשה הגיע עם צבא מודרני ובירוקרטיה ריכוזית, שנבנתה כדי להחליף את המערכת הזאת בשלטון ישיר מקהיר. המנהל החדש הביא איתו מכסות גיוס, צווי החרמה, ומבנה מס שעקף לחלוטין את המתווכים המקומיים. הוא גם החל לשלול הכנסה ממי שגבה אותה באופן בלתי-רשמי במשך דורות: פקידי מוחמד עלי השתלטו על ניהול ההקדשות הדתיות ברחבי סוריה, צמצמו את סמכות העולמא המקומיים, וביטלו את דמי המעבר שבדואים ומשפחת אבו-גוש גבו זה מכבר בדרכים ליד ירושלים.
ב-25 באפריל 1834 זימן איברהים פאשה את מנהיגי ירושלים ושכם, והציג בפניהם את דרישתו: מאתיים מגויסים מירושלים כפתיחה, שלושת אלפים וחמש מאות נוספים ממחוזות ירושלים ושכם יחד, וחמש מאות מחברון. הוא שאל אותם ישירות — האם צבא סדיר וקבוע אינו הכרח, כאשר הם מוסלמים הנתונים במלחמה עם אומות נוצריות? הם לא חלקו עליו בעיקרון. הם סיפרו לו שאנשיהם כבר לוחמים מיומנים, בדיוק כמו אבותיהם לפניהם, מוכנים לשפוך דם בהגנה על אדמתם מפני אויבי הדת ברגע שיידרש. אבל זה לא היה מה שאיברהים פאשה ביקש, והוא אמר להם זאת בפירוש: הוא רצה חיילים מקצועיים וקבועים, לא — כלשונו — עדר חסר תועלת שמזומן רק כשהצרה מגיעה לפתח. שני הצדדים תיארו את אותה המילה — שירות — והתכוונו בה לשני סידורים שונים.
עבור משפחה איכרית מוסלמית, הסידור הישן פעל בדרך מסוימת: בניו של אדם שירתו כשנקראו, השכנים שלא נלחמו שילמו מס במקום זאת — הג'זיה — ואילו החמולה או המשפחה ששלטה בדרכים הסמוכות הוסיפה הכנסה משלה מדמי המעבר. הריכוזיות המצרית השאירה את החלק היקר בסידור הזה כפי שהיה — בניו של אדם עדיין יצאו למלחמה — אך פירקה את החלק שפיצה על כך, והפנתה את הכנסת משפחת אבו-גוש ואת דמי המעבר שבדואים גבו אל האוצר החדש בקהיר. הג'זיה עצמה לא בוטלה; יהודים ונוצרים המשיכו לשלם אותה. אבל ההסכם הישן מעולם לא היה רק מס בפנקס של מישהו אחר. הוא נגע ביתר הכלכלה המקומית שצמחה סביב הרעיון ששירות צבאי הוא המחיר שקהילה אחת שילמה, ופטור הוא המחיר שהקהילה השנייה שילמה במקום זאת — ורק צד אחד מההסכם הזה נפגע עכשיו.
עד מאי, האיכרים כבר לא המתינו לראות איך זה ייפתר. ב-19 במאי הודיעו נכבדי ירושלים ושכם לפקידים המצריים שאין ביכולתם עוד לגייס איש או לגבות את המסים החדשים, משום שאנשי הכפרים הסובבים נשאו נשק וברחו אל ההרים, מחוץ להישג יד. את המרד שבא בעקבות זאת הוביל קאסם אל-אחמד, שייח' נפת ג'מאעין ליד שכם ומודח לאחרונה מתפקידו, מביתו שבבית וזן, ושם הצטרפו אליו עבדאללה אל-ג'ראר מסאנור ועיסא אל-בורקאווי משופה. בהרי חברון הוביל את הלחימה עיסא אל-עמר; בבני זייד, עבד אל-ג'אבר אל-בורגותי. סביב עכו וחיפה עמד בראש מסעוד אל-מאדי. עשרת אלפים איש משכם, מחברון, מירושלים ומעזה התכנסו סביב ירושלים וניסו לכובשה בכוח בתחילת מאי. בגליל הוביל עקיל אע'א — שערק משירותו של איברהים פאשה עצמו — לוחמי חוארה בלתי-סדירים לצד שייח'ים מקומיים אלמונים ליד צפת. ימים אחדים אחרי שהחל המצור על ירושלים, היכה רעש אדמה בעיר וגרם נזק לתשתיות ברחבי האזור, מעל ומעבר לכל מה שכבר התרחש.
צפת, שכבר הייתה שחוקה מהמהומות, ספגה יחד את התוהו-ובוהו המדיני ואת רעידות המשנה. ביום ראשון, 15 ביוני 1834 — יום לאחר חג השבועות — אמר מטיף מקומי בשם מוחמד דמור, לפי עדויות שהועברו מאוחר יותר לתייר הבריטי אלכסנדר קינגלייק, לקהל שנאסף כי על המאמינים האמיתיים לקום ולקחת את זהב הקהילה היהודית ואת כספה. שלושים ושלושה ימים, עד ה-17 ביולי, נשדדה השכונה היהודית, נשרפה וחוללה. הערכות מאוחרות מדברות על השמדתם של כחמש מאות ספרי תורה וכתבי-יד. בית הדפוס של ישראל באק — אז בית הדפוס העברי היחיד הפועל באזור — נהרס, אף שבאק שיקם אותו בירושלים כעבור שנים אחדות. כרכים מהמאה הארבע-עשרה ששייכו לרבי יצחק אבוהב הראשון אבדו. רב שהתחבא במערה נמצא ועיוור בעינו האחת. יצחק פרחי, ששרד את האלימות ומת ב-1853, השאיר אחת העדויות הבהירות ביותר ממקור ראשון על הימים ההם — והוא גם תיעד שרבי מנדל מקמניץ, ולפי גרסאות מסוימות גם רבי לייב כהן ורבי שלום חייט, הסתובבו בין ההריסות בעיצומה של המהומה כדי לאחד ילדים שהופרדו עם הוריהם ולקבור את המתים. ישראל בן שמואל משקלוב, שעמד בראש שארית הקהילה היהודית, כתב לקונסולים הזרים בביירות וביקש התערבות. איברהים פאשה שלח בסופו של דבר את האמיר הדרוזי בשיר שהאב השני עם כוחות מצריים ודרוזיים כדי להשיב את הסדר; חוקר בשם לווה העריך מאוחר יותר את הנזק החומרי לקהילה היהודית ב-135,250 גרוש.
שום מכתב לא שרד מפי אף אחד מהמשתתפים בשלושים ושלושה הימים ההם, שמסביר בו מה חשב שמגיע לו וממי. מה ששרד במקומו הוא צורת מה שקרה לו בחודשים שקדמו לכך: בניו מגויסים או מסתתרים מפני הגיוס, נשקו מוחרם, הכנסת דמי המעבר שאולי משפחתו התקיימה עליה דורות והופנתה לאוצר בקהיר שממנו לא יראה אף פרוטה, ואז אדם עומד מולו עם תאריך, יעד, והרמז שלא כל זה היה הוגן לגמרי. יהיה אשר יהיה מה שאמר לעצמו באותו רגע, הוא לא היה צריך להמציא אותו משום מקום. העוול היה אמיתי. היעד לא היה מקורו.
מה ששרד גם, משום שהכותב עצמו תיעד זאת, הוא איך הרגישו אותם שלושים ושלושה ימים מהצד השני. יעקב ספיר היה בן שתים-עשרה. הוא לא כתב על צווי גיוס או על הכנסת דמי מעבר. הוא כתב על רעב — שלושה ימים ממנו, לפני שהכפר השכן מצא דרך להסתיר ולהאכיל את כל האנשים הנוספים האלה בלי להיתפס — ועל שייח' שאת שמו מעולם לא למד, שנטל את הסיכון הזה בכל זאת.
מספר משפחות יהודיות מצפת ברחו לעין א-זיתון, הכפר הערבי הסמוך לעיר, ואלה קיבלו אותן. ספיר התחבא שם כארבעים יום תחת חסותו של שייח' הכפר. שום מקור לא נוקב בשמו. מחקריו של מוסטפא עבאסי על צפת והגליל מתמקדים בתקופה העות'מאנית המאוחרת ובתקופת המנדט; עבודתו של מחמוד יזבכ על פנקסי בתי הדין השרעיים מכסה את חיפה, יפו ונצרת יותר משהיא מכסה את כפרי צפת בעשור הזה בדיוק. ייתכן ששם קיים בסג'יל של צפת לשנים ההיג'ריות 1249 ו-1250, בכפאלת אל-וג'ה או בהסדר רכוש שנרשם אחרי המהומות — זו אפשרות אמיתית, לא עובדה מאושרת. לפי אותו גוף מחקר, כמה מבחורי הכפר עצמם הצטרפו להתקפה על צפת באותן המהומות עצמן, מה שהותיר את הנהגת עין א-זיתון חשופה לנקמתו של איברהים פאשה אחרי דיכוי המרד. המחסה וההשתתפות יצאו מאותו הכפר, באותו החודש.
את המרד דיכאו בלי הרבה איפוק. הגרוע ביותר קרה בחברון בתחילת אוגוסט, שם ברח קאסם אל-אחמד אחרי הדחתו והגיע להסכם עם שייח'ים מקומיים להמשיך ולהילחם. הכוחות המצריים שברו את התנגדות העיר בקרבות רחוב עזים, וכשנכנסו אליה ברשות לבזוז, הם לא הבחינו בקפידה בין לוחמים לאזרחים: כחמש מאות בני אדם נהרגו בביזת העיר, רובם המכריע מורדים ותושבים מוסלמים, מול אבדות מצריות של כמאתיים ושישים. גם שנים-עשר יהודים נהרגו שם, חרף הבטחתו המוקדמת של איברהים פאשה שהרובע היהודי ייחסך — טבח שקהילת חברון היהודית זכרה אחר כך בשם "יאגמא אל-ג'ביירה", כלומר החורבן הגדול. זו הייתה מנגנון שונה מזה של צפת: לא המון איכרים שמכוון לקהילה מסוימת בתאריך מסוים, אלא צבא עונשי שבוזז עיר מורדת ומתייחס לכל מי שבתוכה כאויב.
קאסם אל-אחמד עצמו נמלט אל אל-כרכ, שם העניק לו מחסה ראש שבט בדואי בשם דווייח'י א-סמיר — עד שאיברהים פאשה החריב את העיירה ועקר את פרדסיה בתגובה, ואז מסר אותו א-סמיר. קאסם הוצא להורג בדמשק לצד עוזרו ארסב אל-כחול ולצד עיסא אל-בורקאווי. בניו יוסף ומוחמד הוצאו להורג בנפרד, בעכו. משפחת אבו-גוש ומשפחת עבד אל-האדי, שערקו לצד המצרי באמצע המרד, קיבלו משרות רשמיות אחרי שהמרד הסתיים — אותה משפחת אבו-גוש עצמה, שהכנסתה מדמי המעבר נלקחה ממנה רק שלוש שנים קודם לכן.
ב-1 בינואר 1837 היכה רעש אדמה בצפת והשווה אותה כמעט לחלוטין עם הקרקע, והרג לפי כמה הערכות יותר ממחצית מתושביה. תיירים זרים — ויליאם תומסון, הנסיך הגרמני הרמן פון פיקלר-מוסקאו — תיעדו את זוועות ההרס. אדוארד רובינסון, שעבר בעמק ליד עין א-זיתון זמן קצר אחר כך, תיאר את העיירה כערימת הריסות מרחוק, אך ציין שהכרמים ומטעי הזיתים סביבה עדיין טופחו.